חלום קטן

לאחרונה גיליתי כמה ביצועים שלא הכרתי לשיר Dream a little dream of me. תמיד הכרתי את הביצוע הזה:

מאמא קאס אליוט הנפלאה שרה את זה כמו שיר ילדים תמים וחמוד – משהו שהייתי שר לבת שלי אם הייתי מסוגל לשיר את השיר הזה (אני מתקשה לנגן אותו בחליל. מחליף סולמות כמו משוגע.)

אצל לואי זו סרנדה. משהו ששרים מתחת לחלון של האהובה בכמיהה שאולי תתממש ואולי לא

וכשאלה מצטרפת, זה כבר ממש פיתוי

ממש לא שיר ילדים. אלה מבקשת שיחלמו עליה, וברור איזה חלום זה, וברור שהבקשה תתגשם (אם הבחור לא ממש אהבל)

ובסרט Dream a little dream יש קטע ריקוד חביב לביצוע של מיקי תומאס, שביצע אותו גם עם מל טורמה.

זה יותר כמו "זה שיר ידוע וטוב, אני זמר טוב, יש לי להקה טובה – יאללה, נשיר! למה להקשיב למלים בכלל?"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

אבל תוכנה חופשית זה באמת קומוניזם

הציטוט למעלה הוא מתגובה כאן

אני מניח שהוא היה סרקסטי, ובכל זאת אני רוצה להבהיר את דעתי בנושא (בשביל מה פתחתי בלוג?):  תוכנה חופשית רחוקה מקומוניזם בדיוק כמו שהיא רחוקה מקפיטליזם. אולי יותר.

קפיטליזם וקומוניזם הם בעצם אותו דבר – שתי נקודות על אותה הסקאלה. יש שלטון מרכזי שמייצג או "מייצג" את העם. הכלכלה מבוססת על כסף: אתה מקבל כמה שאתה נותן; בקומוניזם (למשל בקיבוץ) התמורה היא לא תמיד כסף ישירות, אלא משהו שווה כסף (מגורים, אוכל, וכיו"ב). אתה חייב לעבוד אם אתה מסוגל. אחרת או שישלחו אותך לכלא, או שתרעב. אם יש מדינת רווחה, תחיה בעוני בלי ממש לרעוב. הנחת העבודה היא שכל אחד מעדיף לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר,  ולכן השלטון המרכזי צריך לקבוע אם אתה מסוגל לעבוד או לא. האנשים עסוקים בהתחשבנות מי עבד יותר ומי הרויח יותר, מי גנב ממי, וכן הלאה. יש חוקים ומשטרה ושופטים שבודקים כל אחד אם הוא מתנהג בסדר או לא.

להבדיל, בעולם התוכנה החופשית אין שום שלטון מרכזי, ושום דבר שדומה לשלטון מרכזי. הכלכלה מבוססת על "שלח לחמך על פני המים": תעשה משהו, אולי תרוויח מזה ואולי לא. אתה כמובן לא חייב לתרום כדי להשתמש, ואף אחד לא מנסה לבדוק אם אתה אכן מסוגל לתרום. בקיצור: כל אחד תורם כמה שהוא רוצה ולוקח כמה שהוא רוצה. הרווח של מי שתורם הוא בכלל לא כספי.

נראה לי שההשוואה לקומוניזם נובעת מרטוריקה דיכוטומית אמריקאית, שבה או שיש דמוקרטיה-ליברלית-קפיטליסטית, או שיש קומוניזם-סוציאליזם-פאשיזם-פונדמנטליזם-אנטי-אמריקאי. אין משהו אחר.

זה גם מה שאני חושב על מחאת האוהלים, ובייחוד לתרבות שהתפתחה בשדרה: אמרנו שזה לא פוליטי, אבל אני חושב שזה כן פוליטי, זה רק לא על הסקאלה של קפיטליזם-קומוניזם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

גוגל פלוס פלוס

1. כשכולם נכנסו לפייסבוק, אני שאלתי בשביל מה זה טוב. פתחתי חשבון, ועדיין אני לא מבין. מחקתי את החשבון, פתחתי גוגל פלוס, ואני עדיין לא מבין – אם אני רוצה ליצור קשר עם חברים, מה רע בדואר אלקטרוני ישן וטוב? ואם אני רוצה לפנות לאנשים שאני לא מכיר, אפשר לפתוח בלוג או טוויטר, ומישהו אולי יקרא אותי ואולי לא, אבל למה אני צריך עדכונים מלוא הדף של סטטוסים של אנשים שברובם הגדול לא מעניין אותי?

מה שהטריד אותי במיוחד הוא שיש אנשים שכבר לא עונים למייל. רוצה לדבר איתי – אני בפייסבוק. אני לא רוצה לפתוח חשבון רק כדי לדבר עם עדי, ולקבל ספאם קבוע של אנשים שרוצים להיות חברים שלי. אני מקבל אותו הדבר בלינקד-אין, מאנשים שהם אכן חברים שלי, אבל אני לא רוצה לדבר איתם דרך אתר: יש לי מייל.

עכשיו, למשל, אני קורא הרבה בלוגים, לפעמים מגיב. אני משתמש ב google reader. אני יכול לקבל כל פוסט כרסס מקורי, כשיתוף של חבר, כחלק מפיד אגרגטור (כמו ה"פריטים משותפים בעברית). אולי הפניה מפוסט אחר, או במייל forward מחבר, ואם הייתי צייצן, אז גם משם ומפייסבוק ומאשתי שפשוט שולחת לי IM עם לינק למאמר שהיא קוראת כרגע (היא יושבת בערך שני מטר ממני, אבל יותר יעיל ככה). ועכשיו גם בפלוס. אם זה פוסט פופולרי, הוא יגיע בכמה דרכים.

לכל אחת מהדרכים יש מערכת like משלה, ומערכת שיתוף משלה, והערות משלה – כי אתה תמיד יכול לשתף עם הערה. אותו הפוסט יגיע עם הערות שונות ועם דיונים מעניינים יותר או פחות. יש מי שכותב בתחתית "פורסם גם בידיעות אחרונות\עבודה שחורה\פייסבוק" ובכל אחד מאלה יש טוקבקים אחרים. כשאני רוצה לשתף או להגיב, אני צריך לבחור – להגיב במקור? לשלוח group-mail לכמה חברים עם לינק והערה עוקצנית? לשתף במעגל X? או להציף בכולם? או לכתוב פוסט משלי כתגובה ולשלוח טרק-בק? כל-כך הרבה אפשרויות.

גם בקריאה יש המון אופציות: כדי לעקוב אחרי כל מה שמעניין אותי, אני צריך להכנס לכמה אתרים שונים, לפתוח כמה חשבונות, למה?

כמובן, רנדל אמר את זה יותר טוב:

2. אז מה אני רוצה?

אם גוגל כל-כך חכמים, הם יכולים להבין שכל הדברים האלה הם לינקים לאותו הפוסט. שהפלוסים והלייקים וה'אהבתי' יכולים להצטרף, וכל הטוקבקים וההערות והתגובות יכולים להתרכז במקום אחד. ובא לגואל רצון.

3.  הפלוס מעיר לי כשאני רוצה לשתף שההודעה המקורית לא נשלחה לכולם, כדי שלא אחשוף בטעות סודות של חברים. יש כאן בעיה מובנית של שיטת המעגלים: יש מעגלים של חברים קרובים\משפחה\שותפי סוד שמה שאני משתף איתם הוא בברור פרטי. יש מעגלים של תחומי עניין, ואני משתף שם דברים שאני חושב שהם יתעניינו בהם. אני לא כותב לאמא שלי על מסיבות כי זה פשוט לא מעניין אותה ואני לא רוצה למלא לה את הפיד בזבל.  יש לי מעגל של דוברי-עברית, מעגל של אנשים שנמצאים פיזית באוסטרליה, מעגל של אנשי תוכנה, וכן הלאה. השיתופים שם פתוחים לכל מי שמתעניין – מצדי שישתפו עם כולם וגם ידפיסו בעיתון (ושיתנו קרדיט, המניאקים!)   אלא שאין לי דרך להגיד איזה מעגל זה, וכקורא – לא יודע אם חבר מספר לי כי הוא מספר לכולם.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

שיחות השלום

לו אני הייתי ראש ממשלה המנהל שיחות שלום, הייתי אומר לעמיתי הפלשתינאי כך:

אנחנו שני עמים החולקים ארץ אחת, ושנינו סובלים מטראומה קשה. העם היהודי מאמין, כמו קרבן להתעללות, שכולם באים להורגו, שעומדים עלינו לכלותינו. העולם לנו סיבות טובות להאמין בזאת. העם הפלסטינאי מאמין, כמו מי שסובל את נחת זרועו של בריון בית-הספר, שהבריון ימשיך לפגוע עד שמישהו יעצור אותו. נתנו לכם סיבות טובות להאמין בכך.

שנינו חולים, ושנינו זקוקים לטיפול. כל פסיכולוג יודע שטיפול דורש זמן ומטפלים מיומנים. חשוב מאוד להרחיק את הקרבן מהמתעלל, ולהקיף את המטופל בסביבה תומכת. אסור לאפשר עוד טראומה. אבל איך אפשר לעשות את זה אצלנו? איך נרפא את עצמנו?

מכיון שאי אפשר להפריד בינינו, אנו חייבים להרפא ביחד. השלב הראשון הוא להיות ריאליים: זה אפשרי, אבל זה קשה וממושך. צריך להפסיק לחלום על שלום ואהבה מהיום למחר, אבל אפשר לחלום על ירידה באלימות ועליה באמון ההדדי. בלי אמון, ובלי אמונה בתהליך, קשה להמשיך.

כשיש אמון, אפשר לפרש חריגה מהסכם כארוע מיוחד: חייל מתעלל במחסום, פיגוע ירי, יתפרשו ע"י עם חולה כחיזוק לאמונה הבסיסית שהכל רע. עם בריא יבין שפעולה כזאת נעשית ע"י אויבי השלום, ובהם יש להלחם עד חורמה. לשם כך שני הצדדים צריכים לפעול נגד אויבי השלום: החייל המתעלל יועמד לדין ויוענש. המחבלים ירדפו, ויענשו – באופן ברור, קבל אומות העולם. ללא שקרים. ללא ספינים. ללא רמאויות קטנות.

ככל שנתרגל משני הצדדים לנהוג באנושיות ובכבוד זה לזה, התהליך יהיה יותר קל. ככל שנתרגל לעשות ולומר אמת, כולם יראו בברור שהדרך מובילה לאט אך בבטחה לרגיעה ולשלום.

הנה כמה דברים שיפגעו בתהליך, ועדיף שלא יקרו: נאום גזעני ומשולהב של שר; תכנית לימודים, בנית כביש שמפלה בין אוכלוסיות. עקירת עצים. בניה בלתי חוקית. עצימת עין לעוולות. דלת מסתובבת בבתי הכלא. תכנית לימודים גזענית. כל אלה הורסים את תהליך השלום, ועלינו להגיב עליהם בחומרה.

ואסיים בבקשה מאומות העולם: בכל פעם שאתם בוחרים צד, אתם הורסים את הסיכוי לשלום. אתם המטפלים שלנו, ועליכם להיות תומכים והוגנים. כל גילוי של אנטישמיות או אנטי-איסלמיות, כל השוואה של ישראל או החמאס לנאצים מחזקים את הטראומה. אין דבר מפחיד מאשר להניח את כלי נשקך כשאויבך עדיין עומד, ולכן אנו צריכים לדעת שמישהו יגן עלינו, שהטראומה לא תקרה שנית.

(טוב, צריך כותב נאומים פחות עילג ממני, אבל זה הכל בעקרון)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

שוק תרבות – ישראל

הגעתי הבוקר לישראל לביקור הדו-שנתי שלי. המצב קשה משחשבתי. אפילו החום – הוא נעשה בלתי נסבל בסביבות תשע בבוקר, אבל אחותי טוענת שבאתי ביום הכי קריר בתקופה החדשה, ואיזה כיף זה ספטמבר.

אבל מה שהפחיד אותי היה לקרוא ידיעות אחרונות במטוס: קראתי על אנשי התיאטרון שמחרימים את אריאל, ואת איתן הבר כותב נגדם, ואת כל הטורים נגדם, בלי ממש להביא הסבר הגיוני, כמו למשל של חנן או של יריב.

וידיעות הרי מייצג את הקונסנזוס, אז איך זה שהוא ימני כל-כך?

אמרתי לאחותי שהעתונות פעם נחשדה בשמאלנות, ועכשיו היא ימנית לחלוטין, והיא אמרה שמעריב אכן ימין, אבל ידיעות הוא מרכז, והארץ זה שמאל קיצוני. וזה עצוב לי ומפחיד אותי שאחותי ואמי והחברים שלי חושבים שזה נורמלי.

כל פעם שאני בארץ אני בשוק חדש. רוב המדינה חתכה ימינה בלי לשים לב, כמו ילד שגדל ורק הדוד מאמריקה אומר "יו, כמה גדלת!".

אוי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

הדמוקרטיה האוסטרלית

אתמול הצבעתי בפעם הראשונה באוסטרליה, מדינה כביכול דמוקרטית. החוויה היתה המממ…. מענינת.

נתחיל מכך שבאוסטרליה יש חובת הצבעה – או ליתר דיוק, חובה להרשם בפנקס הבוחרים. בתיכון למדתי שה"זכות לבחור ולהיבחר" כוללת בתוכה גם את הזכות לא לבחור. מותר כמובן לשים פתק לבן, אז זה לא כל-כך משנה. בכל אופן, הדעה הרווחת היא שחובת ההצבעה נועדה אך ורק כדי שלשלטונות תהיה רשימה של כל האזרחים וכתובתם: לאוסטרלים אין תעודות זהות, אז אין ממש דרך אחרת לעשות את זה.

הפרלמנט האוסטרלי מורכב משני בתים: סנאט ובית נבחרים. העסק מסובך להפליא.

הבחירות לבית הנבחרים הן אזוריות, כשכל אזור שולח נציג אחד לבית הנבחרים. יש טופס ירוק ובו רשומים שמות כל המועמדים (באזור שלי היו תשעה) ומאיזו מפלגה הם, ולצד כל אחד רושמים עדיפות (כלומר, מספר בין 1 ל 9). חייבים לרשום הכל, ואם יש טעות (מספר חסר, או מספר מופיע פעמים)*, הטופס נפסל. לכן, המפלגות השונות מחלקות דפי "כיצד להצביע" , ובעקרון אתה לוקח את הדף של המפלגה שלך, ומעתיק ממנו לטופס הירוק. נשמע פשוט? לאדם בעל אינטיליגנציה סבירה זה אכן פשוט, אבל יש הרבה שהם לא, והם מתבלבלים. "הירוקים" חושבים כנראה שהמצביעים שלהם חכמים כי בדף "כיצד להצביע" הם כתבו "סמן 1 ל<שם>, ואת שאר המספרים איך שבא לך". גאוני.

הבחירות לסנאט הן יחסיות לפי מדינה. New South Wales שולחת 12 נציגים, ויש בערך שמונים מועמדים. אפשר להצביע בשתי דרכים: מעל הקו ומתחת לקו, על שם הקו שמחלק את הטופס הלבן לשניים – הטופס גדלו כ 30×80 ס"מ.

מתחת לקו רשומים כל שמונים המועמדים, מחולקים למפלגות. חייבים למלא את כל המועמדים, כמו בטופס הירוק. משימה קשה. בבחירות הקודמות אשתי הצביעה מתחת לקו, ורק בנסיון השלישי הצליחה לא לטעות (או לפחות זה מה שהיא חושבת.) אנשי הקלפי התעצבנו עליה כי היא בקשה שוב ושוב עוד טופס כדי שיצליח לה – היא הסבירה להם שזו חובתם החוקית לתת לה כמה טפסים שתרצה, אז הם נעתרו.

מכיוון שמעטים מסוגלים לעשות זאת בלי להתבלבל – גם כי התא שבו מסמנים את הטפסים קטן מדי – אפשר להצביע מעל הקו. שם רק בוחרים בשם של מפלגה, כלומר מסכימים עם ההעדפות של המפלגה הזאת. המפלגה מפרסמת את ההעדפות שלה, שעם חלקן אתה יכול להסכים ואם חלקן לא, ובדרך כלל אתה לא, אבל מעדיף לא להסתבך – כמה חשוב לך אם הירוקים מעדיפים את the australian sex party או את shooting and fishing party? יש אתרים שעוזרים לך לסמן מי חשוב לך ובסוף להדפיס את הסדר שאתה רוצה, כדי שתוכל להצביע מתחת לקו בלי יותר מדי בעיות – בתנאי שאתה משכיל מספיק, יש לך גישה לאינטרנט ולמדפסת, ואכפת לך.

מותר להצביע קלפי באזור הבחירה שלך, וגם באזורים אחרים – אבל אז זה יותר מסובך (אין לי מושג איך עושים את זה בעצם)  . אז הלכנו להצביע  בבית הספר המקומי. עמדנו קצת בתור, ריכלנו עם שאר המקומיים, ובינתיים, נציגי המפלגות השונות ניסו לדחוף לנו דפי המלצות. בסוף התור יש שולחן עם ספר ענק שבו רשומים כל אנשי המחוז (100000 איש), ומישהי שאלה לשמי, חיפשה אותו בספר ומחקה. היא שאלה אם הצבעתי במקום אחר, ונתנה לי את טפסי ההצבעה.

מכיון שהכל ידני, אי אפשר לדעת אם הצבעתי כבר בקלפי אחר, ובאופן עקרוני אני יכול ללכת ביום הבחירות לכל הקלפיות באזור הבחירה שלי, ולהצביע בכולן! לאחר מעשה, יתפסו אותי – למיטב ידיעתי מקבלים קנס של $150. ברור? במחיר לא יקר אפשר להצביע עשרים פעמים! אבל אפשר גם לא להתפס כלל: אף אחד לא ביקש לראות תעודה מזהה או איזשהו פרט מזהה – לכן אני יכול להצביע עשרים פעמים בשם השכן שלי, והוא ישלם את הקנס.

אחרי שקיבלתי את הטופס, ניגשתי לשולחן שמחולק למחיצות קטנות כמו אשנבים בבנק אבל הרבה יותר קטן (אולי 40 ס"מ רוחב). שם היה עפרון (כן, עפרון) וסימנתי. הצצתי גם לראות מה סימן הבחור באשנב לידי (לייבור).  בחירות חשאיות עאלק.

וזהו. אין לי מושג איך הם מצליחים לספור את הקולות תוך יום, אבל כנראה הם עושים את זה. אולי בעצם לא: אשתי סיפרה לי על בחירות למועצה המקומית לפני כמה שנים. נתגלו זיופים בבחירות, והשופט הכריע על ספירה חוזרת מדגמית – כלומר, לקחו את כל ערימת הטפסים, ומישהו תפס ממנה בוחטה שרק אותה ספרו, והיא קבעה את תוצאות הבחירות. לא יאומן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

משהו על שוק הספרים

קראתי את זה, ולפני זה קראתי אצל אחרים על חוק הספרים ועל המשבר בספרות העברית. יש כמה דברים שאני ממש לא מבין.

המון אנשים מתלוננים על זה שבגלל המבצעים בחנויות, הסופרים מרויחים פחות כסף. תהרגו אותי אבל אני לא מבין איך זה קורה. ברור שאם ספר נמכר בחצי המחיר, גם הסופר ירויח חצי המחיר. אבל גם החנות תרויח חצי. כך שאם בעלי החנות מחליטים לתת הנחה, כנראה שזה כדאי להם, והם מניחים שימכורו כפול. אם כך, הסופר רק מרויח. לא ככה?

מתלוננים גם על הבעלות האנכית על "צומת ספרים". אני לא מצליח לראות איך זה פוגע בסופרים – זה כמובן פוגע בהוצאות שאינן מודן-זמורה-מישהו, וגם בסופרים שעובדים עם הוצאות אלה, אבל אף אחד לא מונע ממישהו להוציא את ספרו דווקא במודן. המוכרים ממליצים על ספרים של ההוצאות הנכונות בדיוק כמו שהמלצר ממליץ על המנה שהכי רוחית למסעדה. הספרים הנכונים מוצגים טוב יותר בדיוק כמו שהמוצרים הנכונים מוצגים טוב יותר על מדפי "שופרסל". אז מה? נמנע משופרסל למכור את מותגי הבית?

שוק הספרים, כמו המרכולים, הוא דואופול דורסני – דורס את המתחרים, העובדים, והספקים. אני לא רואה הגיון ברגולציה רק במקום אחד ולא באחר, חוץ מזה שמפחדים מדנקנר. אשמח ל חוק למניעת שיווק דורסני, אבל לא נראה לי שמשהו כזה יקרה.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

שוב טסים

לידיעת ציבור הקוראים: אני בא לארץ עוד שבוע (מגיע ביום שני, 7 במרץ), ועוזב אחרי ליל הסדר.

הפעם בלי האשה ובלי הילדה, כך שיהיה לי יותר זמן לפגוש חברים.

להתראות.

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

למה אני לא כותב

כי אני לא יודע לכתוב.

יש לי המון רעיונות בראש, המון דברים להגיב עליהם, אבל מנסיון העבר – אף אחד לא מבין על מה אני מדבר. העולם המחשבתי שלי שונה כל-כך מהעולם של מי שמסביבי, שאני לא מצלח לגשר – אני כבר לא רואה את הגדה השניה.

למשל כאן:אסף פדרמן מצטט את יעקב ברגמן, ואומר "שתפקיד ההשכלה הגבוהה הוא (גם) להכשיר אנשים לחיים בעלי משמעות ולסייע להם לעצב ולייצב את עולמם ותודעתם". המגיבים רואים בזה מובן מאליו,  וברור לי שפעם גם אני חשבתי ככה. אני זוכר את זה. אני גם יודע שרוב חברי חושבים ככה, אבל אני לא מצליח לזכור למה. זה כיום נראה לי כל-כך מופרך שאני לא יודע איך להתחיל את הטיעון – אולי ב "מה זה בכלל תפקיד? מטעם מי? מי מפקד על ההשכלה הגבוהה ולמה שהוא יקשיב בכלל לד"ר פדרמן?" או אולי ב "אתם לא יכולים לראות את ההבדל בין הייעוד המקורי ובין מה שבאמת קורה?" או ב "כמו כל ארגון, המטרה של ההשכלה  הגבוהה היא לשמר את ההשכלה הגבוהה".

או אחד המגיבים שם אומר "למרבה הצער, התיכון הישראלי לא מלמד את התלמידים לחשוב לבד" – מה מרבה הצער? מה, הוא לא יודע ששום בית ספר בעולם לא יכול ללמד מישהו לחשוב לבד, משום ש (א) אי אפשר ללמד לחשוב (ב) גם אם היה, זה היה סותר את כל שיטת הלימוד של בתי הספר ו (ג) גם אם היה תיאורטי בית ספר שמלמד את זה, הרי לא היו מקימים אותו כי בתי ספר נועדו לעשות בדיוק להפך – למנוע חשיבה עצמאית. איך זה יכול להיות לא מובן, לא ברור, ואיך אני יכול להסביר את זה בלי לשלוח מישהו לקרוא כמה ספרים ומאמרים?

ובנימה זו, תמר עילם גינדין מתלוננת על רמת העברית של המורים של בתה. אכן מזעזע. המורים גרועים.

אבל שמתם לב מה מלמדים את הילדים המסכנים? מלמדים אותם לסדר מלים לפי סדר א"ב "חיצוני" ו"פנימי". מה זה לעזאזל? למה לבלבל אותם במושגים שהומצאו רק כדי לבלבל אותם? עובדה שגם המורה שלהם התבלבלה ונתנה להן מבחן אידיוטי. וזה לא מוכיח לכם שמטרת בית הספר לא יכולה להיות ללמד, כי אם לבלבל?
גם אני מבולבל.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

משהו על בית ספר

הנה

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה