הצעה לחוק מימון מפלגות

1. כל מפלגה תקבל מימון בהתאם למספר חבריה, לא בהתאם למספר בוחריה.

2. המימון יעשה לפי מספר החברים ביום הגשת הרשימה לבחירות. הסכום שיועד למימון מפלגות יחולק באופן יחסי למספר החברים.

3. משרד הפנים יהיה אחראי להחזקת רשימת החברים במפלגות, וידאג לכך שלא תהיה חברות כפולה (בשתי מפלגות)

4. יאסר על מפלגה לאסוף תרומות או לקחת הלוואות. חוק זה יהיה המימון היחיד האפשרי למפלגה.

5. כל מי שהוא חבר במפלגה מסוימת, יאסר עליו להצביע למפלגה אחרת – למען הפשטות, הוא לא יצביע כלל, אלא קולו ייספר כחבר מפלגה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

משהו על אוטיסטים

ג'רי סיינפלד אמר שהוא אוטיסט, והעולם כמרקחה.

אז הנה הוידוי שלי. לפני כמה שנים אשתי דאז ביקשה ממני לעשות בדיקה לאוטיזם. היא שלחה לי לינק לשאלון. מי שיש לו 30 ומעלה הוא אוטיסט.

עניתי, וקיבלתי 29. , כלומר אני לא. אני רק כמעט. חברים שלי שעשו את השאלון קיבלו בין 12 ל 15. כלומר, למרות שאני לא בספקטרום אני בכל זאת שונה מאוד מהאנשים סביבי. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

פתאום היה לי הסבר לכל מני תכונות שלי, שגרמו לי – ועדיין – לדכאון, לבדידות, לתחושה שאני זר ואף אחד לא מבין אותי. כי האמת היא שאני לא מבין אותם. מסביר למה אנשים נעלבים ממני. למה אני לא מצליח לנהל שיחה עם יותר מאדם אחד במקביל. למה אומרים שאני מוזר. למה לא מזמינים אותי למסיבות (כן מזמינים. אני פשוט לא מבין שמזמינים) . למה אני קולט כל דבר באופן מילולי. למה אני לא מבין שפת גוף. למה בחורה מזמינה אותי לדרינק ואני לא מבין שהיא רוצה לשכב איתי. למה אני ממש טוב במחשבים אבל מתקשה להפעיל טלפון אנדרויד. למה קשה לי להסתכל בעיניים לאנשים כשאני מדבר איתם. למה אני חייב לשחק עם העט או לנשוך משהו כדי להתרכז במה שאומרים לי. למה כשמישהו מדבר בשפה זרה, ואני מבין כל מילה פרט לאחת, אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. למה כשכולם טיילו בחבורות בהודו אני הייתי לבד. למה אני לא מסוגל לספר סיפור. למה אני לא יכול לדמיין איך מישהו יגיב למה שאני אומר, אבל יכול בקלות לנתח למה הוא הגיב כפי שהוא הגיב. למה אני לא יכול לשחק D&D ולדמיין שאני מישהו אחר. ועוד עשרות דברים שכולם יכולים ואני מתקשה ומתאמץ ולפעמים מצליח, אבל בדרך כלל לא.

זה הדבר הכי טוב שקרה לי כי עם זה הלכתי לפסיכיאטרית ואמרתי לה שאני לא זקוק לטיפול בדכאון אלא לטיפול באוטיזם, והכל התחיל לאט לאט להשתנות. לקח לי שנה לאזור אומץ ולעזוב את אשתי. לקח לי עוד שנה ללמוד להיות אבא טוב. והיום, אחרי ארבע שנים, סוף סוף טוב לי.

כי היום כשאני בחברה ואני לא מבין מה קורה, אני אומר "סלחו לי. אני אוטיסט. על מה אתם מדברים? יש איזה משמעות לא מילולית שאני לא קולט כרגע?"

ומכיוון שהם חברים שלי והם אוהבים אותי, (עוד משהו שלמדתי לקבל) הם מסבירים לי מיד כמו לילד מפגר, ואני אומר תודה.

בפעם הראשונה שאני אומר למישהו שאני אוטיסט הוא בדרך כלל אומר "מה פתאום. אתה לא אוטיסט. מי אבחן אותך?" היחידים שאמרו לי "ידעתי" הם הורים לילדים אוטיסטים.

אז זהו. אני אוטיסט קל. זה ממש לא כיף אבל בהחלט עדיף על להיות אוטיסט כבד.

וסיינפלד גם הוא אוטיסט קל. הסימפטום הכי ברור הוא שהוא שחקן גרוע.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

משהו על ציונות

מישהו כתב איפשהו שאי אפשר להיות שמאלני וציוני. יש הרבה שמאמינים בכך, מהימין ומהשמאל. מכיוון שאני גם ציוני וגם שמאלני, אני רואה צורך להסביר את עצמי.

נתחיל עם כך שציונות היא תנועה לאומית.

הרעיון הלאומי, שהציונות היא יישום פרטי שלו, הוא שראוי שלכל עם תהיה מדינה משלו. לא כל-כך ברור בכל המקרים מה זה בדיוק "עם" אבל כמו במכתם "העובדה שקשה להגדיר את הגבול בין יום ולילה לא אומרת שאין הבדל בין יום ולילה", קשה להגדיר מה זה עם אבל ברור שיש קבוצות של אנשים שהן "עם" ויש כאלה שהן לא. ההגדרה הטובה ביותר לדעתי היא "קבוצת אנשים שרואה בעצמה עם, ושאנשים אחרים גם כן רואים בה עם".

הערה ראשונה – תחושת השייכות לעם היא תחושה חזקה, וכשאדם מתלבט לאיזה עם הוא שייך הוא סובל משבר זהות. לכן, לא כל קבוצת אנשים יכולה להגדיר עצמה כעם, אלא רק כזו שתחושת השייכות שלה מצביעה על זהותה. זה דומה לתחושת השייכות לדת – ובגלל זה "דת הג'דיי" היא לא דת אמיתית, פשוט אין אנשים שמגדירים עצמם ע"ס אמונתם בג'דיי.

הערה שנייה – קשה גם להגדיר את גבולותיו של כל עם, כלומר, להחליט האם אדם מסויים שייך לעם מסויים. הכי פשוט זה לשאול אותו, וגם אז הוא לא בהכרח ידע. יש אנשים שקשה להגדיר למי הם שיכים, האם איטלקי באמריקה הוא עדיין איטלקי או אמריקאי? ומה עם ילדיו? זה לא אומר שהאמריקאים אינם עם. גם העובדה שקשה להגדיר מיהו יהודי או מיהו פלשתינאי לא אומרת שהם לא עמים.

הערה שלישית – יש כמה תכונות לעמים, שלא כולן מתקיימות בכל עם, אבל מהוות אינדיקציה מסוימת האם קבוצה היא עם או לא. התכונה החזקה בעיני היא שיש תחושה של שותפות גורל בין בני אותו עם. תכונה אחרת היא שפה משותפת, מוצא אתני משותף, תרבות משותפת,טריטוריה משותפת המאפשרת שכנות פיסית והמשכיות תרבותית, ושאר מאפיינים דומים. עמים הם בדרך כלל לא תת-קבוצה של עם אחר (כלומר אם פלשתינאיות היא עם, אז כנראה שערביות איננה עם.)

מאז המצאת הרעיון הלאומי הועלו רעיונות אחרים: דמוקרטיה, קפיטליזם, ליברליזם, גלובליזציה, אינטרנט – כולם החלישו את השייכות הלאומית לעבר שני כיוונים הפוכים: אינדיבידואליות ואוניברסליות. לאנשים יש כיום תחושת שותפות גורל עם אף אחד, או עם (כולם), עם "המערב בכללותו". באופן הנדמה פרדוקסלי, העם נהיה גדול יותר וקטן יותר – ולא פלא שבדלנות סקוטית מתחזקת דווקא כשיש איחוד אירופי.

אז היהודים הם עם? לפני מאה שנה לא היה בכך ספק. ליהודים כקבוצה היתה תחושת גורל משותף, שנבעה מדת משותפת, מוצא משותף ובעיקר מסביבה שלא נתנה להם להתערבב בתוכה. היו שניסו, חלקם הצליחו, ולחלקם טפחה המציאות בפנים. הדוגמה המפורסמת היא דרייפוס, שראה בעצמו צרפתי – פטריוט צרפתי – אבל החברה לא ראתה בו צרפתי "אמיתי", אלא אדם המשתייך לעם אחר.

אבל כיום יש המטילים ספק במהות היהודים כעם וטוענים מצד אחד שזו רק דת, ומצד שני שזהו גזע (ולכן הציונות היא גזענות.) זה מגוחך בעיני, כי העם היהודי מקיים את התכונה החשובה של עם – שותפות גורל בין אם ירצה בכך ובין אם לאו – וכמה תכונות אחרות, כמו דת, תרבות ,מוצא אתני משותפים וזכרון של טריטוריה משותפת.

למה בכלל ראוי שלכל עם תהיה מדינה משלו? כשקם הרעיון המדיני, העולם (כלומר אירופה) היה מבוסס על אימפריות. כשאתה חי באימפריה אתה נוהג לפי חוקים שיצר עם אחר. אתה משלם מסים כדי לממן שליט בן עם אחר. אתה נאלץ לתמרן בין הנאמנות לעם שלך ובין הנאמנות לעם אחר, העם של גזע האדונים. מי שאין לו תחושת שייכות לעם, לא צריכה להיות לו בעיה עם זה, ולא אכפת לו לשרת את השלטון, כל עוד השלטון משרת אותו. אבל מי שיש לו תחושת שייכות, נאמנות, שותפות גורל עם בני עמו רוצה תחושת שותפות עם השלטון. רעיון מדינת הלאום נובע מצורך בשייכות וביציבות, ולכן ההגדרה שהבאתי ל"עם", למרות הבעייתיות שלה, מתאימה ככפפה לרעיון הלאומי.

אז מכיוון שהיהודים הם עם, הם ראויים למדינה. לכן ראוי שמדינת ישראל תהיה קיימת כמדינה יהודית, ולכן מי שמתנגד לציונות שולל מהיהודים זכות שמגיעה לכל אדם אחר, כלומר הוא אנטישמי.

ניתן להתנגד לכל תנועה לאומית, וניתן לעשות זאת מסיבות "שמאלניות", אבל השמאל בראשיתו (המהפכה הצרפתית שהולידה את המושג "שמאל") היה לאומני, והדרישה לביטול המדינות היא המצאה מרקסיסטית למיטב ידיעתי, כלומר, משהו חדש למדי שחלק מהשמאלנים מאמינים בו, וחלק גדול יותר, לא.

מקובל עלי שמישהו יהיה מרקסיסט ואנטי-לאומי, ולכן אנטי-ציוני, אבל הוא צריך באותה הנשימה להתנגד גם לכל מדינה אחרת, למשל צרפת, או פלשתין, אחרת הוא סתם צבוע. אבל בכל אופן לא באתי להתווכח אם אנטי-לאומיים, ואני יוצא מנקודת הנחה שיש עמים, ויש מדינות, ולמדינות יש צבא וגבולות וחוקים ואזרחות וממשל והמנון, ושזה בסדר.

ואז באים האנטי-ציונים ואומרים: מה פתאום, אנחנו לא אנטישמיים, אלא שקיום המדינה הציונית פוגע בזכויות של אנשים אחרים, והזכויות שלהם קודמות (מכל מיני סיבות, חלקן מוצדקות – למשל שהם היו כאן קודם.)

ואני עונה: קיום המדינה הציונית לא בהכרח פוגע בזכותו של אף אחד. כרגע ישראל מפריעה לזכותם של הפלשתינאים למדינה, אבל זו לא המהות של ישראל – זו המדיניות הנוכחית של ישראל. כרגע סין מפריעה לטיבטים, אבל אף אחד לא חושב שזה מוביל לכפירה בזכותה של סין להתקיים. אף אחד גם לא דרש את התפרקותה של גרמניה למדינות שהרכיבו אותה רק 70 שנים לפני מלחמת העולם השניה, מכיוון שגרמניה מפריעה (בלשון המעטה) לשכניה לחיות בשלום.

והם באים אומרים: ישראל היא מדינה קולוניאליסטית ונולדה בחטא.

ואני עונה – אז מה? רוב מדינות העולם נולדו בחטאים קולוניאליסטיים, בדרך כלל חמורים הרבה יותר. מישהו מציע לאמריקאים או לאוסטרלים לחזור לאנגליה? לא, כי זה לא רלוונטי ובלתי אפשרי. גם לגבי ישראל – כיום זוהי מדינתו של העם היהודי. עוד לא שמעתי אנטי-ציוני שמציע ליהודים מדינה אחרת, שתוולד ללא קולניאליות.

והם אומרים: אבל ישראל היא מדינה גזענית ולא דמוקרטית.

ואני עונה – רוב מדינות העולם הן גזעניות ולא דמוקרטיות, ואף אחד לא כופר בזכות קיומן. אני רוצה שישראל תהיה שיוויונית ודמוקרטית. אני גם רוצה שסין וסוריה וסומליה יהיו נחמדות יותר.

והם אומרים: ישראל בעצם קיומה חייבת להיות גזענית. עובדה: יש בה חוק גזעני כמו חוק השבות, ובלעדיו היה נהיה פה רוב ערבי. מדינה שההצדקה היחידה לקיומה היא גזענות איננה ראויה לקיום.

ואני עונה – בטיעון הזה דווקא יש משהו. אולי באמת מדינה שלא יכולה להתקיים אם איננה גזענית עדיף שלא תתקיים מלכתחילה. מדינה שלעולם לא תהיה דמוקרטית ושיוויונית כי זה ישנה את המהות שלה מאבדת את זכותה להתקיים. אני יכול לקבל את הטיעון הזה – למרות שעוד מדינות בעולם ישקשקו מהטיעון הזה (הותיקן, ברוניי, סעודיה).

למזלנו, ישראל איננה גזענית במהות – להפך. התנועה הציונית קמה כתנועה דמוקרטית. החזון של כל אבות הציונות היה דמוקרטי, "חברת מופת" הם קראו לזה. ז'בוטינסקי, לדוגמא, האמין שאם ראש הממשלה יהודי, סגנו צריך להיות ערבי, ולהפך. גם חוק השבות לא חייב להיות גזעני. די ברור שבני הלאום יקבלו עדיפות בהגירה למדינה זו – כך זה במדינות רבות שאף אחד לא מטיל ספק בזכות קיומן, כמו יוון, וכך זה יהיה בפלשתין.

ההגדרה בחוק השבות "מיהו יהודי" כרגע היא דתית, וההגדרה הדתית היא גזענית למדי, אך במקור לא היתה הגדרה, ובית המשפט העליון קבע שיהודי הוא "כל אדם המצהיר שהוא יהודי ואינו בן דת אחרת בתנאי שההצהרה נאמרת בתום לב". כשמאלני ציוני, אני רוצה לחזור להגדרה הזו, שתסיר לחלוטין כל "גזענות" מהחוק הישראלי.

לסיכום: אני לא רואה שום סתירה בין ציונות ושמאלנות. אני רואה סתירה בין דעותיהם של רוב הישראלים הציונים ובין שמאלנות, ואכן זה משתקף בכנסת, אבל זה יכול להשתנות אם השמאל ישנה קצת את הרטוריקה שלו. השמאל כרגע מקבל שיש סתירה. השמאל הקיצוני מתנגד לכן לציונות (ולכן ישאר תמיד בשוליים של הפוליטיקה בישראל) והשמאל הציוני מתכחש לעצמו, מתבטל בפני הימין ומסגל לעצמו מיליטריזם מזויף כדי לומר שהוא ציוני לא פחות מהימין.

די עם זה. השמאל הוא ציוני לפחות כמו הימין, ואף יותר, כי הוא חותר לחברת מופת במדינה יהודית. והציונות היא שמאלנית לפחות כמו של השמאל האירופאי, ואף יותר, כי היא חותרת לשיוויון בין יהודים ופלשתינים ברמה האישית וברמה הלאומית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 18 תגובות

מה זה כסף

לאחרונה (בשנים האחרונות) אני שומע המון על "מה זה כסף". יש סרטונים כמו "כסף כחוב", ואתרים שמוקדשים לשינוי מוניטרי כמו "הכלכלה האמיתית". יש שתי נקודות שבינתיים נראות לי מפוספסות, אז מחוסר ברירה אכתוב עליהן.

1. כסף הוא מייצג של ערך. הוא לא באמת ערך.

כולם יודעים את זה, אבל לא נותנים לזה את החשיבות הראויה. הכסף הוא בסך הכל מספר, ולכן מראה רק מימד אחד של המצב. חשבתי על זה לאחרונה בעניין ארמון ביבי שיעלה לנו 650 מיליון. מדברים על בזבוז הכסף, אבל כסף הוא לא דבר אמיתי. מה שחשוב הוא איך הכסף יתחלק. לאן הכסף הזה יגיע. אם הוא יגיע לפועלים מובטלים, שעכשיו יקבלו משכורת במקום דמי אבטלה, לא אכפת לי שיבזבזו את הכסף. לא שאני חושב שזה המצב – הכסף בסופו של דבר יעשיר כמה קבלנים וסרסורי עובדים זרים – אבל אף אחד לא מדבר על זה. נשארים עם הכותרת "הוצאות כספים" או "בזבוז כספים".

באותו אופן, לא ממש ניתן להמיר כסף לאוכל. אומרים שעבור עשירית (או אחוז?) מתקציב הבטחון של ארצות הברית ניתן לחסל את הרעב העולמי. לא ממש ברור לי מה זה אומר חוץ מזה שזו כותרת יפה – אם תפטר חצי מהחיילים הם לא ילכו לגדל תירס, או לנסוע לאפריקה עם תירס. או שאולי הם מתכוונים שאמריקה תיתן לאפריקאים כסף כדי שיוכלו לקנות מזון (יש הרי מספיק עודפי אוכל בעולם לספק לכולנו ארוחות.) אחרי שתיתן להם כסף, הם יקנו את האוכל, ובכסף שיתקבל האמריקאים יכולים לממן לעצמם את תקציב הבטחון. מה שאומר שלא צריך את הכסף הזה מלכתחילה, ולא צריך כסף כדי לפתור את בעיית הרעב או כל בעייה אחרת.

בחשיבה לוגית מדעית עובדים עם אבסטרקציות. בפיסיקה אתה מניח שלגוף יש מסה, לא מעניין אותך שום דבר אחר, ואתה יכול לתכנן כביש שיסיע עליו גופים במסה הזאת במהירות הזאת עם מקדם החיכוך הזה … לא אכפת לך אם זו מכונית או סירה או כדור שלג ענק. לצורך המשוואה הפיסיקלית לא משנה מה זה. הבעיה היא כשמישהו מסתכל על המשוואה ואומר לעצמו "יופי. לפי המשוואה אני יכול לנהוג מכונית בכביש הזה במהירות של 342 קמש", ואז אתה זוכר שמכונית זה לא רק גוף עם מסה, אלא יש בה נהג עם מגבלות מסוימות, וזה מאוד משפיע על התוצאה הסופית.

גם כלכלנים עובדים עם אבסטרקציה של ערך, כלומר כסף. יש כסף זמין וכסף נזיל וערך שוק וערך עתידי והמון משוואות. אבל החיים הם לא כסף, ומתנהגים שונה מכסף בכמה דברים עקרוניים.

כסף הוא לינארי. ערך הוא לא. אם יש לך מיליון שקלים, ותקבל עוד מיליון שקלים, יהיו לך שני מיליונים. אבל תפוח ועוד תפוח לא שווה כפליים מתפוח – אחרי שאכלת תפוח אחד, השני שווה לך פחות. ואם יהיו לך מיליון תפוחים, אז בעוד שבועיים יהיו לך הם תפוחים רקובים. כסף לא מתנהג ככה, ומודל שאומר "שקל ועוד שקל שווה לשני שקלים" לא מייצג את המציאות.

זה מסתבך עוד כשיש לך שני אנשים. אם תתן לי מיליון, מאוד אשמח. אם תתן מיליון לעידן עופר, זה לא יזיז לו. זה אומר שמיליון בידי שווה יותר ממיליון אצלו, אבל זה לא נכנס למשוואות.

כסף הוא פוטנציאל לדבר אמיתי. אם יש לי רבבת כפיות, ואני צריך סכין, כדברי אלאניס מוריסט, זה לא עוזר לי. עבור מי שמסתכל רק על הכסף, אני עשיר. בפוטנציה אני יכול למכור את הכפיות שלי, לקנות סכין, ועוד יישאר לי קצת. חוץ מזה, סוחר הסכו"ם יעשה קופה.

כסף יוצר סכסוכים. אם כל דבר נמדד בכסף, כל חלוקה שלו היא ע"פ הערך הכספי שלו, ולכן כל פתרון של מחלוקת הוא רק במימד אחד.  נניח שלראובן ולשמעון עבדו ביחד והרויחו מאתיים שקל לחלוק, אז הם יריבו מי תרם יותר ואיך יתחלק השכר. נניח לעומת זאת שהם קיבלו ארגזים עם סחורה. שמעון אוהב תפוחים. ראובן צריך כפיות. הם יתחלקו בצורה שבה כולם ירויחו, כל עוד הם לא יחשבו על הערך הכספי ומי דפק את מי.

2. כסף הוא כמו מים.

הכסף מניע את הכלכלה, אבל איך הוא בדיוק עושה את זה? זה מזכיר לי קצת מים. למים אין ערך תזונתי, אבל הגוף זקוק להם כדי להעביר דברים ממקום למקום. כך גם הכסף רק מזיז דברים ממקום למקום. יש דרישה שמי שתיה נקיים יהיו זמינים בחינם לכל אדם, שזוהי אחת מזכויות היסוד. גם כסף צריך להיות זמין למי שזקוק לו.

יצירת כסף מקטינה את הערך שלו. אם הסחורה היחידה בעולם היא תפוחים, ויש לנו מאה תפוחים ומאה שקלים, כל תפוח יהיה שווה שקל. אם תדפיס עוד מאה שקלים, כל תפוח יהיה שווה שני שקלים. לזה קוראים "אינפלציה". באופן עקרוני, אין שום בעיה עם זה. חישובי ערך התפוחים יהיו טיפה יותר מסובכים, אבל אף אחד לא משנה את מצבו הכלכלי. אם כך, גם הדפסת הכסף נדמית מיותרת מלכתחילה, אלא שזה לא בדיוק כך. כסף הוא כמו מים, ואם אין כסף, הסחורה לא יכולה לעבור ממקום למקום. יש סיפור על סוחר שמגיע לעיירה והולך למסעדה. הוא משלם מאה שקלים על הארוחה. בעל המסעדה משלם את חובו לקצב, הקצב משלם את חובו למשחיז, המשחיז משלם את חובו לסנדלר, שמשלם את חובו לחייט, שהולך לסוחר וקונה בדים במאה שקלים. הסוחר עוזב עם מאה השקלים שלו, ועיירה של בעלי חוב הפכה לעיירה של בעלי עסקים משגשגים. בלי הכסף זה לא היה קורה – דמיינו את אותו סוחר מגיע לעיירה ולא הולך למסעדה.

אז יש כסף, ואנו זקוקים לו לצרכי עסקים, ולכן צריך ברז שלו בסביבה כדי שמי שצריך, ייקח. אבל (אם נחזור לסיפור התפוחים) המציאות שונה: רק לאחד התושבים יש ברז בחצר, וכשהוא מייצר עוד מאה שקלים, כל תפוח יעלה שני שקלים, וייתייקר ריאלית עבור כולם, חוץ מאשר לבעל הברז (או המדפסה, או הבנק.)

זה המצב המוניטרי כיום. אפשר גם אחרת. רוצים להעלות את שכר המינימום, והמתנגדים בוכים "זה יגרום לאינפלציה". והם צודקים. אלא שמקור המים שלנו הוא כבר לא ברז, אלא גשם. כולם מקבלים, והעניים יותר, השוויון גדל, ורק בעלי הברזים יוצאים נפסדים.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

חלום קטן

לאחרונה גיליתי כמה ביצועים שלא הכרתי לשיר Dream a little dream of me. תמיד הכרתי את הביצוע הזה:

מאמא קאס אליוט הנפלאה שרה את זה כמו שיר ילדים תמים וחמוד – משהו שהייתי שר לבת שלי אם הייתי מסוגל לשיר את השיר הזה (אני מתקשה לנגן אותו בחליל. מחליף סולמות כמו משוגע.)

אצל לואי זו סרנדה. משהו ששרים מתחת לחלון של האהובה בכמיהה שאולי תתממש ואולי לא

וכשאלה מצטרפת, זה כבר ממש פיתוי

ממש לא שיר ילדים. אלה מבקשת שיחלמו עליה, וברור איזה חלום זה, וברור שהבקשה תתגשם (אם הבחור לא ממש אהבל)

ובסרט Dream a little dream יש קטע ריקוד חביב לביצוע של מיקי תומאס, שביצע אותו גם עם מל טורמה.

זה יותר כמו "זה שיר ידוע וטוב, אני זמר טוב, יש לי להקה טובה – יאללה, נשיר! למה להקשיב למלים בכלל?"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אבל תוכנה חופשית זה באמת קומוניזם

הציטוט למעלה הוא מתגובה כאן

אני מניח שהוא היה סרקסטי, ובכל זאת אני רוצה להבהיר את דעתי בנושא (בשביל מה פתחתי בלוג?):  תוכנה חופשית רחוקה מקומוניזם בדיוק כמו שהיא רחוקה מקפיטליזם. אולי יותר.

קפיטליזם וקומוניזם הם בעצם אותו דבר – שתי נקודות על אותה הסקאלה. יש שלטון מרכזי שמייצג או "מייצג" את העם. הכלכלה מבוססת על כסף: אתה מקבל כמה שאתה נותן; בקומוניזם (למשל בקיבוץ) התמורה היא לא תמיד כסף ישירות, אלא משהו שווה כסף (מגורים, אוכל, וכיו"ב). אתה חייב לעבוד אם אתה מסוגל. אחרת או שישלחו אותך לכלא, או שתרעב. אם יש מדינת רווחה, תחיה בעוני בלי ממש לרעוב. הנחת העבודה היא שכל אחד מעדיף לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר,  ולכן השלטון המרכזי צריך לקבוע אם אתה מסוגל לעבוד או לא. האנשים עסוקים בהתחשבנות מי עבד יותר ומי הרויח יותר, מי גנב ממי, וכן הלאה. יש חוקים ומשטרה ושופטים שבודקים כל אחד אם הוא מתנהג בסדר או לא.

להבדיל, בעולם התוכנה החופשית אין שום שלטון מרכזי, ושום דבר שדומה לשלטון מרכזי. הכלכלה מבוססת על "שלח לחמך על פני המים": תעשה משהו, אולי תרוויח מזה ואולי לא. אתה כמובן לא חייב לתרום כדי להשתמש, ואף אחד לא מנסה לבדוק אם אתה אכן מסוגל לתרום. בקיצור: כל אחד תורם כמה שהוא רוצה ולוקח כמה שהוא רוצה. הרווח של מי שתורם הוא בכלל לא כספי.

נראה לי שההשוואה לקומוניזם נובעת מרטוריקה דיכוטומית אמריקאית, שבה או שיש דמוקרטיה-ליברלית-קפיטליסטית, או שיש קומוניזם-סוציאליזם-פאשיזם-פונדמנטליזם-אנטי-אמריקאי. אין משהו אחר.

זה גם מה שאני חושב על מחאת האוהלים, ובייחוד לתרבות שהתפתחה בשדרה: אמרנו שזה לא פוליטי, אבל אני חושב שזה כן פוליטי, זה רק לא על הסקאלה של קפיטליזם-קומוניזם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

גוגל פלוס פלוס

1. כשכולם נכנסו לפייסבוק, אני שאלתי בשביל מה זה טוב. פתחתי חשבון, ועדיין אני לא מבין. מחקתי את החשבון, פתחתי גוגל פלוס, ואני עדיין לא מבין – אם אני רוצה ליצור קשר עם חברים, מה רע בדואר אלקטרוני ישן וטוב? ואם אני רוצה לפנות לאנשים שאני לא מכיר, אפשר לפתוח בלוג או טוויטר, ומישהו אולי יקרא אותי ואולי לא, אבל למה אני צריך עדכונים מלוא הדף של סטטוסים של אנשים שברובם הגדול לא מעניין אותי?

מה שהטריד אותי במיוחד הוא שיש אנשים שכבר לא עונים למייל. רוצה לדבר איתי – אני בפייסבוק. אני לא רוצה לפתוח חשבון רק כדי לדבר עם עדי, ולקבל ספאם קבוע של אנשים שרוצים להיות חברים שלי. אני מקבל אותו הדבר בלינקד-אין, מאנשים שהם אכן חברים שלי, אבל אני לא רוצה לדבר איתם דרך אתר: יש לי מייל.

עכשיו, למשל, אני קורא הרבה בלוגים, לפעמים מגיב. אני משתמש ב google reader. אני יכול לקבל כל פוסט כרסס מקורי, כשיתוף של חבר, כחלק מפיד אגרגטור (כמו ה"פריטים משותפים בעברית). אולי הפניה מפוסט אחר, או במייל forward מחבר, ואם הייתי צייצן, אז גם משם ומפייסבוק ומאשתי שפשוט שולחת לי IM עם לינק למאמר שהיא קוראת כרגע (היא יושבת בערך שני מטר ממני, אבל יותר יעיל ככה). ועכשיו גם בפלוס. אם זה פוסט פופולרי, הוא יגיע בכמה דרכים.

לכל אחת מהדרכים יש מערכת like משלה, ומערכת שיתוף משלה, והערות משלה – כי אתה תמיד יכול לשתף עם הערה. אותו הפוסט יגיע עם הערות שונות ועם דיונים מעניינים יותר או פחות. יש מי שכותב בתחתית "פורסם גם בידיעות אחרונות\עבודה שחורה\פייסבוק" ובכל אחד מאלה יש טוקבקים אחרים. כשאני רוצה לשתף או להגיב, אני צריך לבחור – להגיב במקור? לשלוח group-mail לכמה חברים עם לינק והערה עוקצנית? לשתף במעגל X? או להציף בכולם? או לכתוב פוסט משלי כתגובה ולשלוח טרק-בק? כל-כך הרבה אפשרויות.

גם בקריאה יש המון אופציות: כדי לעקוב אחרי כל מה שמעניין אותי, אני צריך להכנס לכמה אתרים שונים, לפתוח כמה חשבונות, למה?

כמובן, רנדל אמר את זה יותר טוב:

2. אז מה אני רוצה?

אם גוגל כל-כך חכמים, הם יכולים להבין שכל הדברים האלה הם לינקים לאותו הפוסט. שהפלוסים והלייקים וה'אהבתי' יכולים להצטרף, וכל הטוקבקים וההערות והתגובות יכולים להתרכז במקום אחד. ובא לגואל רצון.

3.  הפלוס מעיר לי כשאני רוצה לשתף שההודעה המקורית לא נשלחה לכולם, כדי שלא אחשוף בטעות סודות של חברים. יש כאן בעיה מובנית של שיטת המעגלים: יש מעגלים של חברים קרובים\משפחה\שותפי סוד שמה שאני משתף איתם הוא בברור פרטי. יש מעגלים של תחומי עניין, ואני משתף שם דברים שאני חושב שהם יתעניינו בהם. אני לא כותב לאמא שלי על מסיבות כי זה פשוט לא מעניין אותה ואני לא רוצה למלא לה את הפיד בזבל.  יש לי מעגל של דוברי-עברית, מעגל של אנשים שנמצאים פיזית באוסטרליה, מעגל של אנשי תוכנה, וכן הלאה. השיתופים שם פתוחים לכל מי שמתעניין – מצדי שישתפו עם כולם וגם ידפיסו בעיתון (ושיתנו קרדיט, המניאקים!)   אלא שאין לי דרך להגיד איזה מעגל זה, וכקורא – לא יודע אם חבר מספר לי כי הוא מספר לכולם.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה